.נשים שבות הביתה, אל גופן
נעימה – בית למחול צועני נוסד בשנת 2006 על ידי אורטל כהן,
ונקרא על שמה של סבתה האהובה – נעימה כהן.
עם השנים, הצטרפה דנה יקר לדרך, וכיום מנוהל הסטודיו בשותפות ובחברות קרובה בין אורטל ודנה.
הפעילות השוטפת מתקיימת באזור חיפה, הקריות ועמק יזרעאל,
אבל הלב של נעימה פתוח ורוקד בכל הארץ במופעים, סדנאות וקורסים.
״אנחנו מזמינות אותך להעיז, לפרוץ גבולות ולגלות את התנועה האישית שלך –
תנועה שמפיחה חיות ושמחה בכל תא בגוף, שמקרבת אותך לעצמך,
ומזכירה לך את מה שלא ידעת ששכחת- לנשום ופשוט להיות.״
באהבה,
אורטל ודנה
מהו המחול הצועני?
מחול צועני הוא שם כולל לשלל מחולות אתניים
מעין כותרת גנרית ל”אל תחליטו בשבילי מה בא לי היום”.
זהו עולם של תנועה חופשית, לא מקובעת, עשירה בגוונים, בקצב ובנשמה.
הצוענים נדדו מצפון הודו לדרום ספרד, דרך ארצות המפרץ.
בהגיעם לאזורינו, התפצלו: חלקם דרומה – למצרים, ואחרים צפונה – לטורקיה.
משם המשיכו מערבה אל אירופה, עד לספרד.
במהלך המסע הארוך הזה, הם הותירו אחריהם “זנבות”
קהילות ומסורות – בכל תחנה, וכך התפתחו שלל מחולות אתניים מקומיים,
שהושפעו מהתרבות, האקלים, והנפש של כל מקום.
כך נוצר קשר תנועתי ומוזיקלי ישיר בין
מחול הודי, פרסי, ערבי, טורקי, רומני, ספרדי ועוד – כולם למעשה בני דודים,
צאצאים של אותו שורש נודד שהחל ברג’סטאן שבצפון הודו.
אז מה כל כך מיוחד במחולות האתניים?
מצד אחד – כל מחול מייצג עולם אחר לגמרי: מקצב, לבוש, תנועה, מוזיקה.
זה בדיוק מה שמאפשר לנו להתאהב בהם שוב ושוב – גם אחרי עשרים שנות לימוד.
ומצד שני – ככל שאנחנו מתבגרות עם התנועה,
אנחנו מתחילות להרגיש את הקווים הדקים, האנושיים, שמחברים בין כולם.
יש שם חוטים שקופים של עומק, נשימה וקצב פנימי משותף
המהות של המחולות האתניים היא לא בידור או הופעה – אלא חיים.
תנועה שמשרתת את הגוף והנפש ביומיום,
ולא אסתטיקה אחידה או שלמות ויזואלית.
היא באה לרפא, לנחם, להזרים, לבטא כאב, בדידות, שמחה או תשוקה.
זו תנועה שנולדה מהחיים – ומתאימה לחיים.
לכן היא לרוב תהיה פשוטה, עממית, נגישה – כזו שמתאימה לצעירות ולמבוגרות, לשמנות ולרזות, לערניות ולעייפות.
בימינו – התנועה היא חידוש
דווקא היום – בעידן של ג’ינס הדוק וניסיון תמידי ל”החזיק את האגן” –
הרטט הרך של האגן, הטלטול העדין של השלד,
הם רעיון כל כך מרענן, מנחם ומשחרר.
המחול הצועני הוא מחסן אפשרויות בלתי נדלה- מבחר אינסופי של גירויים.
האפשרות לנוע בתוך מגבלות החיים, היא בעיניינו החופש ברמה העמוקה הביותר.
החיפוש אחר הדרך היעילה ביותר למקום לא ידוע, מחזיק אותנו מאוהבות בתנועה הזו.
עירניות, דרוכות, מלאות תשוקה וללא יעד ברור. זהו לא טיב תנועה, אלא דרך חיים.
זה אותנטי, זה קורה כאן ועכשיו, דינמי, לא תמיד מדוייק, מביך, מרגש, מלחיץ, תמיד מתהווה ושוהה.
התנועה חוזרת על עצמה שוב ושוב. מינימום ביקורת עצמית, מקסימום נוכחות - זו השאיפה.
אם עלינו לתמצת את מהות הפולקלור, זה בדיוק זה- חזרה מדיטטיבית כדי לנקות את הרעש מסביב.
כל כך הרבה ״פרזיטים״ התלבשו לנו על הגוף במהלך החיים: חוויות ילדות, משקל עודף, שדיים, לידות. החיים...
והגוף הזה, ההוא שמתחת לכל אלו, יש לו כוונה אינטואיטיבית ונקייה.
בלי מניפולציות, בלי הזכות להתיאש - יש לו כוונה לגלות ולהנעים לך את השהות בו.
התנועה הפולקלורית מאפשרת שימת לב לפרטים ודיוק של כוונה.
וכך, אנו חוזרות על התנועה שוב, ושוב. ומנקות. ונוכחות. שוב ושוב.
מחכות לך, אורטל ודנה
״נעימה כהן היא סבתא שלי, מעולם לא הכרתי אותה.
היא עלתה מעירק והביאה לי את אבא שלי ואת עצמי.
הבחירה לקרוא לבית הספר על שמה היתה כמו כיוון אנטנה עבורי.
שם המחבר אותי לשורשים עתיקים, להיסטוריה שלי, ולמרות שלא נכחתי בה, תמיד הרגשתי שאני זוכרת.
אני שוכבת על החידקל, לבושה שמלה אדומה או כחולה, וסביבי, שלל נשים מחוללות, ואני לא חושבת פעמיים, זורקת את הכד עם המים שבדיוק מילאתי, ומתחילה לתופף ולרוקד, רטטים של אושר עוברים בגופי. והשמחה לא יודעת איפוק או נימוסין - האגן, הבטן, כולם מצטרפים.
אני חושבת. ממה שאני זוכרת.
בהתחשב בכך שלא הייתי שם... על פניו...״ (אורטל)
